מבוא
עבודתי עוסקת בנושא ייצוג קשישים וזקנה בתקשורת .
דפנה למיש טוענת כי הזקנה נתפסת כחסרת אונים,
מקרינה תשישות פיזית ותלות בזולת ואף כמייצגת רוע. מרבית התכונות שאנו נוטים לשייך
לזקנים מאופיינות בהיעדר: חוסר בריאות, חוסר צלילות, ולפיכך, גם חוסר יכולת להיות
יצרניים. הזקנים מוצגים כאנשים לא יצירתיים ולא מעניינים. במידה רבה מאופיינת
הזקנה במונחי כישלון . בשונה מכך, דמויות של זקנים בתוכניות המשודרות בשעות
היום אינן מאופיינות בדרך שלילית, אך הן מציעות תפיסה סטראוטיפית לא פחות, באמצעות
דימויים סטראוטיפיים חיוביים, אשר אף הם אינם משקפים תמונה מציאותית של ההזדקנות
בחברה. ייצוגם של קשישים בלט באופן יחסי בסוגת תוכניות האירוח המשודרות בשעות
היום. תוכניות אלה מתאפיינות בדיון על בריאות וסגנון חיים, והקשישים מופיעים בהן
כאורחים הסובלים ממחלות אופייניות לגיל השלישי. לטענתה, ייצוג היתר של הקשישים
בתוכניות שעניינן מחלות מחזק את הדימוי הסטראוטיפי שדבק בזקנים, של חולים הזקוקים
לטיפול מתמיד. בשאר הסוגות נעדרים הקשישים מן המסך כמעט כליל; הדבר בולט בייחוד
בסוגות בדיוניות, כגון סדרות דרמה ואופרות סבון.
שאלת המחקר -
כיצד מיוצגים הקשישים בתקשורת ?
הדילמה בעבודה –
שיקוף סטריאוטיפים על הזקנה לעומת הבניית מציאות חדשה בסיקור
על הזקנה.
הסבר לדילמה-
לבדוק כיצד התקשורת מייצגת את הזקנים .
מצד אחד חופש הביטוי מאפשר
סיקור הזקנה והזקנים השאלה באיזו דרך עושה זאת
התקשורת . משקפת מציאות , מחזקת סטריאוטיפים קיימים דבר שיעיד על
שימור הייצוג
הקיים
מצד שני התקשורת משנה גישה
ותפיסה לגבי ייצוגם ובונה סטריאוטיפים חדשים .
הזקנה זה לא משהיה פעם . האם זה בא לידי ביטוי בסיקור התקשורת ?
חשיבות הדילמה-
לדילמה שלי ישנה חשיבות רבה בעיניי, הזקנים
אינם מקבלים מספיק מקום בסדר היום הציבורי ואם כן הסיקור הוא בנושאים שליליים כמו
התעללות בזקנים והייתי רוצה להביא זאת למודעות הציבור כדי לשנות תפיסה זו.
בסקירה הספרותית –
בסקירה אשלב מושגים וערכים מעולם של התקשורת, מחקרים כתבות ומאמרים
מובלים שרלוונטיים לשאלת המחקר . המושגים שילוו את שיטת המחקר הם: חופש
הביטוי , ייצוג, דימוי, סטריאוטיפים ומיתוסים, תפקידי התקשורת , הבניית המציאות,
מודל סדר יום ציבורי ומסגור.
בשיטת המחקר-
אנתח 6 פרסומות על הזקנה לפי מרכיבים שארכיב ואסיק מסקנות לגבי כול
העבודה כולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה